הלא נודע בשיאצו [מכללת שלם » מאמרים]
לימודי רפואה משלימה

הלא נודע בשיאצו

אופיר אליצור

מאמרים > שיאצו >הלא נודע בשיאצו

"הולכים אל הלא נודע
אל הלא נודע על הלא נודע
הולכים אל הלך תדע
אם זה טוב או רע שם בלא נודע"

"בלי לדעת את גורלנו
כמו מה יהיה
כל אחד מנחש קדימה
עד היכן שהוא רואה"

דני סנדרסון

 

כמטפל שיאצו בהתהוות וכאדם בכלל אני מוצא את עצמי פעמים רבות מגיע לצמתים בהם הלא נודע הוא מרכיב עקרי איתו אני צריך להתמודד- אם בפרנסה, אם בזוגיות ואם במציאת הדרך הנכונה ביותר לטפל באדם הספציפי שמגיע אלי לטיפול.
הבחנתי בכך שאינני מסוגל לצפות או לדעת כיצד אנהג בטיפול וכיצד המטופל יגיע אלי ומה אני אצטרך "לעשות" במהלך הטיפול.
השאלות שעלו בי הם: האם אני אהיה רך מספיק? האם אני ארגיש את המרכז שלי ואהיה בנוכחות מלאה ומספיקה? האם המטופל יגיע אלי עם רצון לשפר? או שיגיע עם ספקות וחוסר רצון אמיתי לעזור לעצמו?

שאלות אלו ואחרות עלו בי לא רק כאשר הגיע מטופל חדש אלא גם ובעיקר כאשר טיפלתי באותו מטופל בסדרה של טיפולים. כל ניסיונותיי לצפות את אשר יתרחש בחייו של המטופל בזמן שבין טיפול לטיפול, בדרך כלל לא עלו בקנה אחד עם מה שסיפר לי בטיפול שאחרי. חוסר ההבנה הזה אינו הפחיד אותי, אך בשלב הראשון הוא מאד בלבל אותי ונתן לי הרגשה שאני לא יודע הכול ואפילו לא את הבסיס הדרוש בכדי להבין את התהליך. כל אלו ועוד מיקדו אותי בנושא עליו בחרתי לכתוב- הלא נודע, בו אעסוק בהרחבה בהמשך.

במהלך הטיפולים, אני נזכר בכל פעם באמירותיהם של מורי בית הספר שצריך לטפל ב"כאן ועכשיו" ולא לעסוק במה שיהיה ובמה שהיה בעברו של אותו מטופל, וכך אני מנסה לעשות על אף שברקע קימת אותה תחושת אי הוודאות או הלא נודע. בסוף סדרת הטיפולים הצלחתי להבחין באיזה שהוא תהליך שהולך ונרקם ביחסים ביני ובין המטופל ובתהליך הריפוי שלו עם עצמו. בדיעבד, יכולתי להבחין בסדר הדברים שקרו ובתהליך שהתרחש כפי שהתרחש, כלומר בסופו של
דבר הלא נודע התבהר לי לגבי אותו מקרה. אותו לא נודע חוזר על עצמו לקראת כל טיפול כל פעם מחדש.

אז מה הוא בעצם הלא נודע? האם איננו אמורים לדעת אחרי שנתיים של לימוד שיאצו את הכול? האם לא למדנו את היסודות ואת הסודות של התורה שאיתם נוכל לעזור לאחרים?

בעיון בספר הטאו (טאו דה צ'ינג) מצאתי את הדברים הבאים:
"נוקט אני באפס מעשה
 והדברים מסתדרים על הדרך
 לא מתערב והשינוי נעשה מעצמו"

כשאני חושב מה מביא אדם או מטפל לוותר על הצורך לדעת הכול ולהסביר הכול, או יותר נכון מה מאפשר לו לוותר על הדברים האלו, עולה לי מילה אחת מאד חשובה והיא האמונה.

כאשר יש אמונה בתהליך של הדברים ובתהליך הטיפולי שהשיאצו יוצר אצל המטופל, לרוב מתאפשר אותו ויתור על הרצון בשיפור מיידי על ידי התמקדות בישות עצמה אשר נמצאת מולנו ובמצבה האנרגטי העכשווי, תוך כדי הפחתת החשיבות המוענקת לסימפטומים המזוהים אצל המטופל ולהאמין שנמצא את הדרך לעזור.

אם כן, נשאלת השאלה האם זה תמיד יהיה כך? האם ניתן לסמוך על כך ולדעת שהטיפול אכן יעזור? התשובה היא אותה התשובה שאני באופן אישי עונה לשואלים אותי האם זה יעזור? אני מאמין שכן.....

האם זה מספיק? האם מספיק שרק המטפל יאמין בדרך ובשיטת הטיפול כשלמעשה המטופל מגיע עם ספקות גדולים ובעצם אינו "מאמין" בשיטה ואינו יודע שזה יעזור לו. לעניות דעתי התשובה בכלליות היא כן, כלומר עצם זה שהמטופל לא באמת מאמין ביעילות השיטה ובתוצאותיה, זה לא אומר שלא ניתן לעזור לו, ולעיתים כמטפל יש לי את האחריות להחזיק קצת את האמונה של המטופל עד שהאמונה תחלחל אליו והוא יוכל להכיל אותה בעצמו (או שלא....).
כדי שהמטופל יוכל להגיע לאפשרות של אמון בשיטה ובתהליך שעליו לעבור אני רואה אחריות גדולה מאד של המטפל להפגין רצינות וכבוד הדדי לטיפול ולמטופל ולהעריך את הסיבות שבגינם הוא בא אל הטיפול גם אם הן נראות שוליות וכאלו שלא נרצה כמטפלים שיגיעו אלינו לטיפול בגינם.

אז מה נמצא שם בלא נודע ? מה אנחנו יכולים לגלות שם ?
לפי מסונגה כאשר אנחנו מטפלים באדם אנו בעצם רוצים להגיע אל המקום שהוא נסתר מן העין ולא לעבוד על המקום שהוא מוחצן כלפי העולם החיצוני אליו. טענתו היא שהמהות האמיתית של החיים, נמצאת במה שסמוי מן העין.

בחלק הבא מובאים כאן דבריו של  פרמנידס (ביוונית Παρμενίδης), פילוסוף יווני קדם סוקרטי, חי ופעל בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס. שמדבר על מושגי היש והאין

היש ישנו והאין איננו
הנחה כמו ש´היש ישנו והאין איננו´ מקובלת כל. פארמדינס, פילוסוף יווני, מוביל אותנו, צעד אחר צעד, למסקנה שהעולם הוא היין המוחלט, ובהיעדר היאנג אין צ´י. הפילוסופיה הסינית פותרת פרדוקס רב שנים זה. את היש יש להגדיר כמהות של יין ויאנג. החלוקה היא לא בין היש הייני לאין היאנגי אלא בין היש היאנגי ליש הייני. הנחה כמו ש´היש ישנו והאין איננו´ מקובלת כל. פארמנידס שחי ביוון במאה החמישית לפני הספירה פיתח משפט זה לכיוונים מיוחדים. וכך כתב אותו פילוסוף את שנלה לו על ידי אחת מאלות יוון:

בוא, אפוא, אני אגיד, ואתה שמור את דברי משמעתו,
מהן דרכי החקר היחידות להכרה:האחת – שישנו,
ואי אפשר לא להיות,
היא נתיב השכנוע
והאחרת – שאיננו וחייב הוא לא להיות...
כי לא תדע את אשר איננו
וגם לא תורנו.

כלומר כל מה שניתן לדעת על האין שהוא איננו. חוץ מזה לא נוכל לדעת עליו כלום. מה שנשאר לנו לעשות זה לדבר על היש. ומה ידוע לנו לגבי היש? שהוא ישנו?
משיב פארמנידס ואומר: היש לא נברא מעולם, כי אם היה נוצר אי פעם, הרי האפשרויות היו שהוא נוצר מיש או שנוצר מאין. אבל מהאין הוא לא יכול להיווצר כי האין איננו. אלא שאם היש נוצר מהיש, סימן שהיש היה שם קודם עוד לפני שנוצר.
ומוסיף פארמנידס: היש לא יעלם לעולם!
כי אם הוא יעלם לתוך היש – עדיין יהיה יש. ואם הוא יעלם אל האין, הרי האין איננו.

אם כך – היש ישנו לעולם ועד.
הוא לא נולד ולא מת,
לא התהווה ולא יישמד

פארמנידס ממשיך ומפתח את התיאוריה הכאילו מובנת מאליה וגורס:
היש שלם ומושלם וממלא את הכל
טיעון הגיוני הנובע מהטיעונים הקודמים. שהרי אם הוא לא ממלא את הכל אז באותם מקומות שהוא לא קיים נמצא את האין, והלא האין איננו.
מסיבה זו לא יתכן שהעולם כולל חללים של אין בתוך היש. מכאן שניתן להסיק שהיש דחוס באופן אחיד.
במידה ויהיה נפח פחות דחוס, הרי שמיש הוא יתמלא ביש עד תומו, שאם לא כן יהיה שם אין.


מאחר והיש הוא עולם ומלואו
ואין לו ריק או חלל בקרבו,
דום ניצב הוא במקומו
לא ניד ולא ניע בו.
וכיצד יתנער היש מרבצו –
ועד אין סוף בעצמו הוא לחוץ?

מכאן שפארמנידס מסיק כי אין כל תנועה ואין כל שינוי בעולם.
זהו טיעון מקומם שכן אנו חווים ביום יום אין ספור שינויים: במחשבה, בתנועה, בטבע ובכל הסובב אותנו. האמנם כל זאת אשליה? לטענתו של פארמנידס, כאשר ההיגיון הצרוף מתנגש בתצפיות על פי חושים, יש להאמין להיגיון ולא לחושים שיכולים להטעות.
דורות של פילוסופים התווכחו על טיעונים אילו. אלא שאם מקבלים את הטיעון הראשון כאקסיומה (היש ישנו והאין איננו) מגיעים באמת למסקנה מוזרה זו.

מובן שהמסקנה סותרת את התפיסה הסינית המבוססת על צ´י. הצ´י הוא מקור התנועה. באין צ´י אין תנועה והעולם חדל להתקיים. מקומות בהם יש כמעט רק חומר אבסולוטי ללא צ´י יכולים להיות בתנאי אפס מעלות קלוין (נקודת הקיפאון המוחלטת) או בחור שחור, אולי (וגם שם קיימת תנועה מינימלית כיוון שהוא גדל ללא הרף). העולם כולו בנוי מחומר ואנרגיה, מיין ומיאנג. האם הטיעון כי האין איננו פסול?
סביר להניח שלא. פארמנידס צדק בהניחו שהאין איננו. אך מה לגבי היש?

פארמנידס תופס את היש כמהות חומרית בלבד. לגביו היש הוא היין המוחלט (ומכאן ההקבלה לחור השחור שהוא מסה כמעט ללא תנועה, כלומר ללא צ´י). אך תפיסת היש בראייה סינית כוללת את היאנג, המהות הלא חומרית, האנרגטית. על פי תפיסה זו חומר ואנרגיה הן השלכות שונות של אותו דבר. אם אכן קיים חוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה ביקום (בהנחה שהיקום היא מערכת סגורה כלשהי) הרי שהחומר יכול להחליף את האנרגיה והאנרגיה את החומר לצורותיהם בלי שהיש יחדול לרגע מלהיות אותו סך של יש.
חומר זה מתבסס על פרקי המבוא של הספר: ´הזמנה לפילוסופיה´ של יובל שטייניץ .


בניסיון להבין את הלא נודע מובאים כאן חלקים ממאמרה של ארינה גרינברג המשווים בין תהום למהות (שהן אותן אותיות בסדר הפוך) 

"התהום זה בעצם אותו מקום שמפריד בין מקום אחד לשני. המקום שמפריד בין שפיות לדמיון ובין מציאות לחלום. אותו מקום שחור שאנחנו אף פעם לא יודעים כמה הוא עמוק ואם יש לו באמת קצה, ולשם בעצם כולנו מפוחדים ליפול – לתהום. לאותו מקום לא נודע ולא ברור, אותו מקום חד גוני שקשה לתאר בעצם מהו.
ולמה למקום הזה קוראים תהום? זה החלק הכי פשוט כי התהום שלנו זה המהות שלנו. עד כמה שזה נשמע עצוב זו האמת. כאשר אנחנו מסרבים לצאת מהקורבנות ומהמסכנות אנחנו אומרים: "זה מה יש", "זה מי שאני" ואז אנחנו נותנים לעצמנו זהות של מישהו אחר ובעצם אז אנחנו יוצרים לעצמנו מהות מסוימת מזויפת ואז אנחנו יוצרים לעצמנו את התהום. אותו מקום שממנו קשה לנו כל כך לצאת כי אנחנו מפחדים לאבד תכונות שלא שייכות לנו ואז אולי נצטרך פשוט להתמודד עם עצמנו ולא עם צרות של אחרים".

המאמר מדבר על כך שלעיתים קרובות אנחנו מעדיפים לשדר לעולם משהו מוחצן ולתת חוות דעת על כל דבר שאנו פוגשים. למעשה אנחנו מפעילים את המודע שלנו או את כח המחשבה שלנו וחווים את דעתנו בכדי לנסות ולמצוא הסבר הגיוני למה שקורה בעולם או ברפואה בפרט. כאשר אני מסדר לי בהגיון איך הדברים אמורים להיות ואיך כל דבר בעולם מתנהל אני מקבל כלי איתו אני יכול לפעמים לברוח מהלא נודע או מהתת מודע ולהפיק הסבר הגיוני לכל מה שקורה עכשיו אצל המטופל. אך ברגע שאני לא מנסה להסביר כל דבר או לא חווה דעה על כל דבר אלא רק מנסה ללמוד מההתנסות אז התת מודע שלי מקבל את המקום שלו ואת החופש שלו להתבטא. אין הדבר אומר שעלי להיות מפוזר וללא סדר בחיים ולא להשתמש בשיטה מסוימת ולהבינה לעומק. אך עליי לתת מקום חשוב למקום שאותו אני לא כל כך יודע ושאין לי את היכולת כרגע להבין מה הוא ומהי משמעותו.

בהרצאתו של רוני איילון הירש ממרכז "שורשים" בהקשר של רפואה אלטרנטיבית ביהדות הוא מתייחס למושג ה"אין" בבן האדם וברפואה האלטרנטיבית בכלל, טענתו העיקרית היא שמאחורי כל "יש" מסתתר "אין", הכוונה באין הוא לא לדבר שלא נמצא כלל אלא דבר שאינו מובן לנו ואנחנו לא מסוגלים לתפוס אותו. שם נמצאת מהות האדם או ה"אני" המוחלט שנקרא ה"עצם". נקודת ה"עצם" נחשפת רק לאחר שמורידים את כל הלבושים הנפשיים, הרגשיים והפיזיים. על פי היהדות כל אדם מגיע לנקודת העצם במותו וחלק מאיתנו מגיעים לנקודה הזו, שנקראת גם נקודת המרכז, בעודנו בחיים. בהרצאתו הוא מדבר על כך שכאשר אנחנו מטפלים בשיאצו או בכל רפואה אלטרנטיבית אחרת אנחנו בעצם מנסים לאזן את הגוף בין שתי קיצוניות ובמהלך הטיפול (אם הוא טוב) אנחנו עוברים בזמנים מסוימים בנקודת האמצע שהיא המרכז. הוא מדבר על כך שהנקודה הזו היא בעצם להיות בתבנית של חוסר תנועה בתוך עולם התנועה.
אז איך אני בעצם מגיע לנקודות האלו? איך אני מגיע למרכז? איך אני מגיע לנקודת החוסר תנועה בתוך התנועה? או איך אני מגיע לעצם?
אין לי באמת תשובה שאני יכול לתת משום שזה קורה דווקא כשאני לא מנסה להגיע לשם או מוותר על הרצון הזה. אני חש שכל ניסיון שלי להגיע לדבר הגדול הזה של הלא נודע או של המהות שלנו נידון לכישלון משום שלא כאן נמדדת ההצלחה שלי או של הטיפול. עלי לקבל את הלא נודע כחלק מהטיפול וכחלק מהחיים שלנו כבני אנוש.

בשל העובדה שאני לא יודע באמת איך זה קורה אני שואל את עצמי האם יש לי מקום בתור מטפל לבוא ולאבחן אצל המטופל קיו וג'יטסו מסוימים ולהסיק מסקנות ברורות, כלומר האם אני יכול להגיד למטופל בסוף הטיפול: "תקשיב, יש לך חוסר בריאות וזה יכול להיות קשור לעצב גדול בחייך או לאי היכולת שלך להציב גבולות לאנשים מסביבך". הניסיון שלי לנחש במדויק את מה שעומד מאחורי האבחנה שלי כרגע הוא מאד מבולבל ולא ידוע. כמובן שבדיעבד אני רואה את ההיגיון שבדברים ומופתע מכך שלא ראיתי זאת קודם.

לעיתים, עליי להחזיק את עצמי ולהבין שאם אין לי משהו באמת חשוב להגיד או שראוי להיאמר, עדיף לשתוק עד שיצוץ משהו שבאמת ראוי לציון. הפיתוי לנסות ולהגדיר את הלא נודע והלא ברור הוא גדול, אני חש שכאשר אנו עושים זאת אנו בעצם סוגרים משהו שנפתח משום שאנו נבהלים לגלות שבעצם אין שם כלום וקשה לנו לחיות עם זה. זה מתקשר לשיאצו ובעיקר לזן שיאצו, לא רק בדיבור אלא גם בעשייה עצמה של השיאצו. אני מוצא את עצמי פעמים רבות עובד באופן מאד "זני" וכמו שצריך- באיטיות, עם נשימות, בלחץ שווה וכו' ואז כשדברים באמת מתחילים לקרות בגופו של המטופל או אצלי אני מייד נבהל, משנה איזה סוויטצ' ומתחיל לעשות שיאצו אקטיבי שיכול להיות מאד נעים וכיף, אך הוא בעצם מוציא אותי ואת המטופל מהמצב של הלא נודע ומהמצב שבאמת מתחיל לקרות בו משהו ולמעשה במקום להתמודד באופן אמיתי עם המצב העמוק ביותר שלנו, אנחנו בורחים אל הנודע.
האתגר האמיתי, עם כן, הוא להתמודד או לקבל את הלא נודע אצלי, ברגע שארשה לעצמי לנהוג באופן כזה אני מאמין שאוכל לעזור יותר ויותר לאחרים.

י' אייר (25/4)
מכללת שלם | לימודי רפואה משלימה ברוח היהדות | יפו 224 ירושלים, בניין התחנה המרכזית | 1-700-50-54-54